עניינה של התביעה הוא שתי המחאות שמשכה הנתבעת לפקודת התובע, שאותם הגיש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל.
השאלה המרכזית השנויה במחלוקת והטעונה הכרעה היא, אם בהסכם שנחתם בין הצדדים במסגרת תביעה קודמת שהגיש התובע נגד הנתבעת, אשר קיבל תוקף של פסק-דין, הוסכם שהתובע לא יוכל לתבוע את הנתבעת ביחס להמחאות הנדונות.
רקע דיוני ועובדתי
2. ראשיתה של התובענה הנדונה בבקשה לביצוע שטר שהגיש התובע נגד הנתבעת בלשכת ההוצאה לפועל ביום 7.8.2009 בקשר לשתי המחאות שאותן משכה התובעת לפקודת התובע. האחת מיום 2.9.2002 על סך של 9,135 ש"ח והשנייה מיום 2.10.2002 על סך של 9,920 ש"ח.
ביום 20.7.2010 הגישה התובעת התנגדות לביצוע שטר ובקשת ארכה להגשתה. שתי הבקשות הועברו על-ידי רשם ההוצאה לפועל להחלטת רשם בית משפט השלום, אשר קבע דיון בבקשות והורה על עיכוב הליכי ההוצאה לפועל (החלטה מיום 2.8.2010). לאחר דיון בבקשות שהתקיים ביום 19.10.2010, קיבל כבוד הרשם (השופט היום) נמרוד פלקס את בקשת הארכה, וזאת בין השאר לאור השיהוי הניכר בהגשת בקשת התובע לביצוע השטר. כן קבע, שלנתבעת תינתן רשות להתגונן בכפוף להפקדת 5,000 ש"ח. משהופקד סכום זה, נקבע בהחלטה נוספת (מיום 15.11.2010), שהתובענה תתברר בהליך של סדר דין מהיר.
התובע הגיש תצהיר טכני, המפרט בעיקר את המסמכים שאותם צירף (הוגש ביום 6.12.2010) והנתבעת הגישה תצהיר מפורט (ביום 2.3.2011). מאחר שהתובע עצמו לא התייצב לישיבה המקדמית שנקבעה ליום 28.2.2011, נקבעה ישיבת הוכחות ביום 1.11.2011, שבמהלכה העידו התובע והנתבעת.
לבקשת בא-כוח הנתבעת, סיכומי טענות הצדדים הוגשו בכתב. מטעם הנתבעת הוגש ביום 28.11.2011 ומטעם התובע הוגש ביום 6.12.2011.
3. הצדדים אינם חלוקים בעניין נסיבות מתן ההמחאות. סמוך לשנת 2002 (ככל הנראה בסוף שנת 2001), התבצעה עסקה בין בנה של הנתבעת לבין התובע לרכישת ציוד של בית קפה. התשלום תמורת הציוד נעשה באמצעות תשע או עשר המחאות, כל אחת על סך של 9,135 ש"ח, הגם שככל הנראה מקצתן היו בסכום שונה. כך למשל, אחת ההמחאות הנדונות היא כאמור, על סך של 9,920 ש"ח. המחאות אלו נמשכו על-ידי הנתבעת לפקודת התובע.
לאחר שלטענת התובע, שלא הוכחה, שתי ההמחאות הראשונות לא נפרעו, נתנה הנתבעת לתובע תמורתן מספר המחאות בסכומים קטנים יותר (כל אחת בסכום שבין כ-1500 ש"ח לכ-2,000 ש"ח).
חשוב להדגיש שהאמור מעלה, בעיקרו לא היה שנוי במחלוקת, אולם איש מהצדדים לא נתן תשובות מדויקות ביחס לעובדות האמורות, ביחס למספר ההמחאות שניתנו לתובע, למספר ההמחאות שחזרו, או ביחס לסכומים המדויקים של כל אחת מן ההמחאות. כך גם לא הוגשה כל אסמכתה בעניין עובדות אלו, כשם שלא הובאו ראיות ממשיות על-ידי מי מהצדדים ביחס לטענה מבין הטענות שביקשו לטעון.
4. מכל מקום, לאחר שהמחאות שנמשכו כאמור, לא נפרעו, הגיש התובע נגד הנתבעת תביעה לבית משפט זה בעניין מקצת מן ההמחאות (ת"א 13057/02, שתכונה להלן - התביעה הראשונה). תביעה זו הסתיימה בהסכם פשרה, שביום 12.8.2003 קיבל תוקף של פסק-דין (על-ידי כבוד השופט א' רומנוב) (להלן - 'הסכם הפשרה' או 'פסק הדין', לפי העניין).
הסכם פשרה זה, עומד כאמור, בלב המחלוקות שבין הצדדים. בעוד שהתובע טוען שההסכם התייחס רק אל ההמחאות שנדונו בתביעה הראשונה, טוענת הנתבעת שהסכם הפשרה הביא לסילוק מלא וסופי של כל המחלוקות שבין הצדדים בעניין כל ההמחאות שנתנה לתובע ואשר לא נפרעו.
עיקרי טענות הצדדים
5. הנתבעת טענה שורה של טענות, מקצתן עובדתיות ומקצתן משפטיות שלפיהן, כך לטענתה, יש לדחות את התביעה. אלו הן עיקרי טענותיה:
ראשית, ההליך של בקשה לביצוע שטר אינו ההליך הנכון, והיה על התובע לנקוט בהליך של תביעה בסדר דין מקוצר. לפי חוק הבנקאות, ניתן להגיש המחאה לפירעון רק בתוך שנה, אך התובע הגיש את ההמחאות לבנק רק בשנת 2009.
שנית, עסקת היסוד בין התובע לבין בנה של הנתבעת כללה העברת זכות שכירות במושכר ששימש בית קפה ומכירת הציוד של בית הקפה מהתובע לבן. מאחר שהתברר שהתובע לא יכול היה להעביר את זכות השכירות, העסקה נכשלה ומטעם זה לא נפרעו יותר משלוש המחאות שניתנו לתובע על-ידי הנתבעת. משנכשלה עסקת היסוד, היה על התובע להחזיר את ההמחאות.
שלישית, במסגרת פסק הדין הראשון שבו אושר הסכם הפשרה שאליו הגיעו הצדדים, הוסכם שהוא מביא לסיום של כל המחלוקות בעניין החוב שלטענת התובע, חבה לו הנתבעת. התובע לא קיים את חלקו בהסכם, בכך שלא החזיר את ההמחאות שנותרו ברשותו, ובוודאי שעל-פי אותו הסכם לא יכול היה לתבוע עכשיו את הנתבעת על-פי אותן המחאות, שאותן לא החזיר. כך בעוד הנתבעת עומדת בהסדר התשלומים שנקבע באותו פסק-דין עד עצם היום הזה.
רביעית, התביעה הנדונה הוגשה בשיהוי ניכר, בחלוף כמעט שבע שנים, והסברו של התובע ביחס לשיהוי אינו משכנע. הסברו היה שעורכי-דין שאליהם פנה כדי שייצגו אותו, לא רצו להתעסק עם אותן המחאות, והוסיף גם שעורך הדין הראשון שייצג אותו התרשל, בכך שלא תבע את תמורתן של כל ההמחאות שהיו ברשות התובע בעת שהוגשה התביעה הראשונה. כל אלו לטענת הנתבעת, כלל לא הוכחו, והתובע אפילו לא נקב בשמותיהם של אותם עורכי-דין. בעניין השיהוי טוענת עוד הנתבעת כי יש בו אף כדי להצביע על היעדר תום-לבו של התובע, שניכר שהמתין זמן ממושך, מתוך תקווה שהנתבעת לא תזכור את ההליכים הקודמים שהיו.
6. מנגד טען התובע, כי יש לקבל את תביעתו ולדחות את טענותיה של הנתבעת. אלו הן עיקרי טענותיו: